.

חם בפורום




קבוצת הלימוד של
הפרק היומי בתנ"ך
בוואטסאפ וביוטיוב. הצטרפו אלינו -

איך משיגים שיתוף פעולה?



שאלה:
אנחנו הורים לשלושה ילדים, בני 15, 12 ו-4. הרבה פעמים כשאנחנו מנסים להשיג מהילדים שיתוף פעולה למטלות בבית ואפילו לפעילויות נחמדות כמו יציאה לטיול, אנחנו נתקלים בהתעלמות, בווכחנות או ברטינה. למרבה הצער, אין הרבה הבדל בין גיל הבגרות לבין ילדות מוקדמת, כולם "עושים טובה" אם הם מקיימים את התפקיד שלהם, ובדרך כלל זה נעשה באווירה לא טובה, תוך צעקות, איומים או תחנונים. כמה היינו רוצים לחיות כצוות משפחתי בו ההורים נתפסים כמנהיגים והילדים מקיימים ברצון ובהתלהבות את מה שמבקשים או מציעים להם. יש לכם עצה?




תשובה:

השאיפה לחיות בסביבה הרמונית, בה הילדים משתפים פעולה, מכבדים את ההורים ומצייתים להם היא כנראה נחלת כל מי שהביא ילד לעולם. יש מי שהקב"ה נתן לו במתנה אישיות סוחפת, והסובבים אותו רוצים מקיימים את רצונו בשמחה ובמרץ, אך רובנו לא ניחנו בתכונה הזו, ואנו נאלצים להשיג את רצוננו במאמצים שונים, ולעתים גם לוותר.


כיבוד הורים הוא צורך של הילד ולטובתו

כדי לגדול בשלום, ילד חייב הוראות, הנחיות והכוונה מהוריו. לשם רווחתו הרגשית, הפיזית והרוחנית הוא חייב להיות כפוף למבוגר שינחה אותו כיצד להתנהל בעולם. העובדה שהילד לא תמיד יודע זאת, אינה מפחיתה מנכונות העניין, ולכן אנחנו כהורים צריכים להיות מלאי ביטחון בנוגע לתפקידינו. כשם שלא תהיה לכם שום התלבטות האם להניח לבן 5, 10 או 15 להתניע את המכונית ולצאת לסיבוב בשכונה, כך אל לכם להתבלבל בנוגע לעקרונות אחרים כמו שמירה על סדר, השתתפות בפעילויות משפחתיות, קיום מטלות וכדומה. התפקיד שלכם הוא לחנך את הילד, בין השאר על ידי "הנחתת" הוראות, גם כאלה שאינן מוצאות חן בעיניו.

אך גם לילד יש תפקיד בצמיחה ובהתבגרות שלו, והוא לפתח עצמאות. כדי לגדול כהלכה הוא חייב להגדיר את עצמו גם בהתאם לרצונות ולערכים של הוריו, אך גם מתוך מאבק וויכוח עמהם. פיתוח הסגנון העצמי הוא חלק חשוב מההתבגרות של הילד ועלינו לקבל גם את החלק הזה בברכה. כמו כן, עלינו לזכור כי כיבוד הורים נחשבת לפי אחת הדעות בגמרא למצווה הקשה ביותר לקיום.


איך בונים שיתוף פעולה

ראשית, כאמור, נזכור שכיבודנו הוא לטובתו. שנית, יש להיזהר מלהפגין כל הזמן גישה תוקפנית, תובענית ועויינת. אף אחד לא משתף פעולה באופן אמיתי ומתמשך עם מי שמעורר אצלו פחד והתנגדות. לכן, להורה מותר ורצוי למחול על כבודו, להעלים עין מכל מיני התנהגויות ומילים, מבלי לוותר על כבוד בסיסי כלפיו. בכל בית ההורים יכולים לנסח לעצמם איזה התנהגויות הם יכולים לסבול ואיזה הן בבחינת "ייהרג ובל יעבור". כאשר מנסחים עקרונות כאלה, יש לומר אותם לילדים בקול רם וברור ולהיות עקביים בדרישה לקיימם. נוסף על כך, אל לנו לפחד להודות בחולשותינו. הילדים לא צריכים לכבדנו כי אנו מושלמים, אלא משום שאנחנו ההורים שלהם. זהו הבסיס לבניית יכולת לכבד כל אדם, גם אם הוא שונה או אפילו לא חביב עליהם ביותר גם לכשיתבגרו. צייתנות גם היא כלי הכרחי ומועיל, אפילו שהוא לא כל כך פופולרי אצל ילדים בדורנו. הם חייבים ללמוד לציית לפקודה "אל תרדי מהמדרכה" או "אין מצב שאתה מקבל את המפתחות של האוטו שלי לנסיעה לשלושה ימים לאילת יום אחרי שעברת טסט חמישי".

עם זאת, ילד חייב להרגיש שמשתלם לו לשתף פעולה עם הוריו. לשם כך מועילים גם פרסים, החל מקוביית שוקולד לפעוט שהחזיר את נעליו למקום, והמשך בטיול משפחתי ממושך לכל החבורה שסיימה את נקיונות הפסח בזריזות וביסודיות. עם הזמן הילד לומד להעריך את הרווח שלו מהקשבה להורים וכבר לא צריך להשקיע בפרסים. הגמול של הצלחה בלימודים, שהייה בסביבה נקייה ומסודרת או ההנאה שבטיול משפחתי מספיקים. יש טכניקה שהיא לעולם חשובה ומועילה: חיזוקים חיוביים. כמו "איזה יופי התלבשת לבד!" "כמה נחת יש לי שהבת שלי מתכוננת למבחן בלי שום עידוד ועזרה ממני!" או "אין לך מושג איזה גאווה יש לאמא שהבן שלה סיים מסלול קצונה!".

לסיכום, כדי להשיג שיתוף פעולה של ילדים צריך לקיים את ההמלצה "שמאל דוחה וימין מקרבת", זאת אומרת, מצד אחד לדרוש כבוד, צייתנות ולהציב גבולות ברורים, ומצד שני מדי פעם להעלים עין, להרבות בפרסים ובשבחים על התנהגות רצויה ולהעיר את תשומת לב הילדים לתועלת שבשיתוף פעולה עם ההורים. מכל מקום אסור לנו לשכוח את האימרה "ילד לא מזיק הופך למבוגר לא מועיל". מתוך המחלוקת לעתים קרובות – גדלים לתפארת.



תמר כרמי
מנחת הורים
מאמנת אישית להורות
מאמנת לילדים עם השראת קשב וריכוז
077-5332018
tamarcarmi@gmail.com


 

כתובת: ת.ד. 210 קרית מלאכי   טלפקס: 08-8503823   מייל: merkaznerya@gmail.com